<h1>ראבי"ה סימן מ"ז</h1>
<h2>דף יד.</h2>
והלכה כרבא שאמר ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק, פירוש כדרך שמפסיקינן בק"ש, ובאמצע הפרק אינו פוסק כדין ק"ש וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק, ומיהו היכא שלא מפני הכבוד לא כדאמר שם שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא. וכיון דאסיקנא דמשום פרסומי ניסא שוה לק"ש הוא הדין למגילה, וכן מצאתי. ויש מפרשים בענין אחר להך דרבא, ואינו נראה בעיני, דרבא לא פליג אהא דלעיל דקאמר פוסק ואין בכך כלום ולא אמרי' עדיף, ומיהו פשיטא דגריע [נמי] איננו. וכן פי' ר"ח שהוא כק"ש: ולגבי תפלה (נמי) תנן בפ' אין עומדין אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואר"י לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי אומות העולם פוסק, ומסקנא היכ' שאפשר מקצר תפלתו ואינו פוסק וכן אם בא כנגדו אנס כדאיתא התם, משמע שאינו שואל מפני היראה וחמורה תפלה מק"ש כל כך. וגם סמך ראיתי בפסקים של רבותי דלקדושה וברכו ויהא שמיה רבה מפסיק לענות אפי' באמצע הפרק דכבוד שמים (אינו) חמור מכבוד הדיוט וטפי מיראה ומיהו גבי תפלה אינו מפסיק לענות אלא שותק והוי שומע כעונה. וגרסינן לקמן בפ' מי שמתו אמר רבא הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ואית דאמרי התם עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה, והתם מסקינן דגם ליהא שמיה רבה אין מפסיקין. ור"ח כתב שיכול האדם להתחיל במגן ומחיה עם השליח ציבור ויאמר עם הצבור קדוש. ונ"ל אם מגיע המתפלל שמונה עשרה ברכות וסיים עשה השלום יכול לענות עמהם, כי אלהי נצור אינו מן התפלה כדאיתא בסוף פירקין: אלו הם בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע ובין שמע לוהיה אם שמוע ובין והיה אם שמוע לויאמר. ובין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, דפסקינן הלכה כר' יהודה. וא"ר אבהו א"ר יוחנן מאי טעמא דר"י דכתיב ה' אלהי(כ)ם אמת. ואינו חוזר לומר שנית אמת, דהילכתא כרבא. ונ"ל דבכל הני אם הפסיק[ו]ה [בשהיות] דאינו חוזר כיון שלא שהה לגמור את כולה, ואין לחלק בין הפסק ששותק להפסק בדיבור כדפרי' בהלכות מגילה.
